יום הולדת 70

עם אמן, ביום הולדתו השבעים

 לפני חודשיים בערך, ליתר דיוק מאז סוף סוכות, היית יכול לשמוע מפי אמן, ותמיד היה זה כבדרך אגב (אבל לא באופן מקרי): "שמע, אני כבר בן שבעים", "אם לא איכפת לך אז או-טו-טו אהיה בן שבעים"! וככה הוא טיפטף זאת פה ושם. ותמיד בצירוף סימן קריאה מלנכולי, אבל גם נושֵׁב חגיגיות.

כל אמירה כמו אגבית כזו הושמעה בלחש ותמיד לִיוָה אותה שוֹבָל של דומייה כבדה ורועמת. רַעַם שמתוכו יכולת כמו לשמוע בקול דממה דקה:      " 'אשרַי, זקן אני'! סוף-סוף יש לי לגיטימציה כמו לומר: 'ראו עד כמה אני פִּסֵחַ וחִגֵּר [כלומר, מְקַלְנֵעַ] וחֵרֵש וסוּמָא' " ועוד כהנה וכהנה.

והאם צריך לציין כאן גם את הגרפיטי שהוא צייר במברשת דבק של נגרים לרוחב אחד העמודים הראשונים ב"יזרעאלים" האחרון: "אנחנו בני שבעים!" (משהו דומה לגרפיטי של הסרט "קוקו בן 17" שנמרח לפני מספר שנים על הקירות ברחובות ירושלים). אבל, אבל, כשאתה משתחרר מהשקט הדובב שבעקבות המשפט הלא נגמר הזה שלו וכשנמוגה הילת הרחמים העצמיים שהוא עטוי בה, לשון אחרת: כשאתה שב לעצמך ומבטך נעשה צלול וענייני – פתאום שוב, כתמיד, אתה יושב או עומד נוכח איש וִיטַאלִי, מלא חיות וטעם חיים ומשבי חיים שיש להתקנא בהם; והנה "הסומא" שלפניך הוא איש שאין כמותו פתוח ונענה ליופי העולם וליפי המין השני לגיליו (אבל רק מגיל שמונה עד עשרים וכמה), ו"החרש" – כך מסתבר – יש לו אוזן מוסיקלית דקה, ו"החיגר" שלנו מכה במקלדת באותה עוצמה בה היה הנגר בשכבר הימים מכה בפטישו על ראשי המסמרים.

והאם להוסיף לגבי תחומים אחרים? – חשיבתו צלולה כבדולח; מבחינת הזיכרון שלו הוא בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה; צחוקיו מהַמים ורועמים; חוש ההומור שלו חריף ומשונן כמקדם. ולא במקום אחרון נוסיף: יצירתו האמנותית עולה כפורחת.

מה עוד תבקשי מאתנו מכורה!

רוב הצעירים שלנו, יכולים התקנא בו מהרבה בחינות. קל וחומר אמהותיהם ואבותיהם.

אבל טרם סיימתי את החשבון שלי עם "הזיִקְנָה" שלו, זיקנה במרכאות כפולות ומכופלות.

כמעט מאז שאני זוכר אותו נשא אמנון את עיניו אל הוויית הזקן, אל שנות הזיקנה, ערג אליהן וציפה שיוכל סוף-סוף להתהדר בהן גם באופן רשמי! שנים ארוכות הוא שאף להיות "זקן עם קבלות".

אני נזכר וזוכר זאת היטב: זה היה בשלהי 1963, כשהייתה לי הזכות ונעשיתי לכמה ימים שוליית נגרים ועבדתי לצידו של "המאסטר" בבניית מסגרות עץ ובהצבתן על גג הרעפים של הבית הראשון בשיכון מזרח.  כמעט נפלתי אז מהגג ברוב תדהמתי, כאשר יפה-הבלורית והתואר שהייתי שולייתו, החל לדבר אתי על שנות הזיקנה שלו: "שמע", כך הצהיר, "כשאנחנו נהיה זקנים אֶרְצֶה שיבנו לנו בית אבות בכפר,… כדי שלא נהיה צריכים להיות תלויים בצעירים". עד כאן לשונו. אבל, לאכזבתו וגם עכשיו לאחר שיש לו כאילו "קבלות" על דבר היותו "זקן" – לא נוכל לשתף פעולה עם המיזְרַאבֵּלִיוּת הזו של זיקנה.

למען האמת, כל הדיבורים האלה שלו אינם מעוררים ריגשת-יתר בקרב מי שרואה ושומע אותו כמעט יומיום וקורא משלו בהתמדה מדי שבוע בשבוע.

גם המקורות הקלאסיים של תרבותנו מסייעים לסתירת יומרַת הַשָּׁוְא שלו. בספר "הזוהר" מצינו:

"בן שבעים לזיקנה"      –          "מי שיש בו נר"ן אינו קרוי זקן!"

מהו נר"ן? – ראשי תיבות: נפש – רוח – נשמה. והרי אמֵן שלנו מלא ויטאליות נפשית, רעננות רוח ופריון אמנותי נשמתי. ואם נוסיף לכך גם את ה"ראש" שלו: זהו ראש שבין תכלת לכחול – צבעים מלאי תקווה!

 אינני מכיר עוד קיבוצניק רב-מימדי בתחומי עיסוקיו ואחריותו ותרומותיו כמו אמֵן. כשם שאינני מכיר (כמעט) אמן רב-תחומי כמותו.

אי-אפשר לתאר את ההיסטוריה החברתית, גם לא את אורחות החיים הקיבוציים של "מקום" זה שעל גבעה זו ללא אמן.  הוא הינו ממעצביה המרכזיים של יזרעאל זו שלנו מאז אי-שם בראשית שנות החמישים למאה הקודמת.

כוונתי להיסטוריה חברתית ורעיונית ולעיצוב במשמע כפול.  הן של אמן כאיש קיבוץ פעיל ומעורב הֵן כמי שנשא אצלנו בקשת רחבה של תפקידים חברתיים-קיבוציים יותר מכל אחד אחר: פעמיים מזכיר, מרכז ועדות שונות וחבר בוועדות שונות, עורך העלון, מחולל רוב חגי היובל (כותב מחזות, מלחין שירים, מביים ועוד וכו').

והרב-ממדיות של עבודותיו: נגר, בנאי, תעשיין (שהיה האבא המייסד של מפעל וגם איש המקצוע שלו וגם הסוכן הנוסע שלו), מדריך מרכזי בתנועה המאוחדת, שליח "הבונים" לחו"ל. וזוהי אינה רשימה מלאה.

מה גם שכל השפע והעושר שבו דובר, כל אלו בצירופם, הינם במבט כולל רק רובד אחד בביוגרפיה שלו. שהרי בד בבד עם העיצוב והיצירה הקיבוציים, היזרעאליים שלו, ליוה ומלוה אמן את חיינו בספקטרום עשיר מאוד של יצירה אמנותית: מחזאי ובמאי, מלחין ופזמונאי, הומוריסט וסטיריקון, צייר ורשם. ועכשיו הוא מתגלה גם בעט סופר; לאחר הריון ממושך הוא יְזַכֶּה אותנו בקרוב ברומן היסטורי יפהפה: סיפורי בעל ואהליבה.

 כמעט בכל קיבוץ נובטים ביטוי להווי ומִגְבָּשים של פולקלור מקומי. מתֵי מעט הם הקיבוצים שזכו גם לביטוי אמנותי בעל רמה – כזה המעלה ומשקף את ההוויה הפנימית שלהם ובה בעת חורג באיכותו מהמקום ומהזמן (של התרקמותו). מִיקרוקוסמוס שנעשה מַקרוקוסמוס.

 אמֵן בולט מאוד בין אלו שעשו את יזרעאל מקיבוץ על גבעה בין גבעות, לבעלת תודעת "מקום" – לנושאת ייחודי אופי ודרך. אך לא זו בלבד: הוא זה המחבר אותנו לעומק ההיסטורי-גיאוגרפי וגיאוגרפי-היסטורי שיש למקום הזה מאז ימות נבות ואחאב ואיזבל ושות' ובכללם אף שאול המלך, כפי שניתן ללמוד מהרומן החדש שלו.

אמֵן מלמד אותנו לחוש, לחוות ולדעת, טעמים וריחות ומראות המתחדשים עלינו חדשות לבקרים על גבעה זו.

חג שמח, אמן.

ואני מאחל לך שפעם תזכה גם להיות זקן.

פצי

 (יזרעאל, 23.11.02)